החשבון והנפש. טור לכבוד יום כיפור בגולת סינגפור


מאת מאיה פקר רינת


במציאות שבה:

יש יחסית הרבה זמן פנוי, 

אני מרגישה כל רגע שאני חלק מניסוי חברתי רחב ומתמשך,

מערכת הערכים האישיים שלי מאותגרת מהיום הראשון,

החיים כל כך נוחים, 

אני מוצאת את עצמי מחשבנת את הנפש כל הזמן.

החיבוטים, חיפוש המשמעות, שאלות הזהות לכל גווניה הם כמעט יומיומיים והשנה החדשה היא רק עוד הזדמנות טובה להתחשבנויות, גם התחשבנויות הקשורות לישראליותי.

אני מזמנת לדמיוני את אריק לביא להרעים בקולו:

"...אתה שואל ועונה, אתה אוהב כמו שונא,

אתה בין רגע נוסק, ואז פתאום מתרסק,

אתה ישראלי.."

קונדו עם הרבה ישראלים זה טוב או רע?

מה האיזון הנכון בין חברים ישראלים לזרים שצריך להיות לילדים? אגב, ברור שיש תמהיל כזה רק שאני עוד לא פיענחתי אותו. 

לשלוח את הילדים ל-OFS זה היה צעד פחדני חסר ייחוד או צעד נבון, כי רבים מהילדים הישראלים היו שם?

כך אני אחרי שבועות מספר בגולה לא דוויה, מהגרת זמנית ודה לוקס, "גיליתי מחדש" את ישראליותי ואת השניות שיש לנו כישראלים ביחס לעצמנו.

האמינו לי, סדנת גיבוש זהות כמו שאני עברתי בשנה האחרונה לא עברתי מאז מחנה המד"צים של הנוער העובד בסוף כתה י'. עד היום, אני לא מבינה למה נאלצתי אז להתבחבש שבוע שלם בשאלה הכל כך לא חשובה לכלום האם אני יותר ישראלית או יותר יהודייה? 

אני אגב בוודאות יותר ישראלית כי אני ישראלית גם לרוחב.

כך או כך, הרגשתי בשנה האחרונה "מאותגרת זהות" ועסוקה באופן אינטנסיבי בשאלת הישראליות, ועל הדרך גם לא מעט בשאלת היהדות, אבל זה לפעם אחרת.

מצד אחד יש כאן כמעט כוח עליון שגורם לישראלים להתלכד, לחפש זה את קרבתו של זה בקנאות, לאתר קשרים קרובים ורחוקים בינינו ובה בעת אנחנו אוהבים להצהיר שאנחנו נוטים להתרחק ממקומות או אירועים הומי ישראלים. ״מה החכמה, שאלתי את עצמי אחרי מספר שבועות לנסוע עד סינגפור אם בסוף אני בוחרת להיות רוב הזמן עם ישראלים"? (טוב אם זה לא חכמה עניתי לעצמי, אז אני מייד חוזרת..)

כנראה זה גם העניין שאני רוצה לדבר עם מישהו ולדעת שהוא מבין את הניואנסים והדקויות המילוליות והתרבותיות של הדברים שלי בלי שאצטרך להסביר יותר מידי. כי מי עוד ידע להבחין בין מרגמה לרקטה, ידע לאיזו תקופה שייך הצבע האדום, הסרט הכתום והספר הלבן, וידע שבישראל יש עוד כמה דברים חוץ מסכסוך וויה דולורוזה.

או אולי זו התכונה המשותפת לכולנו שמצד אחד אנחנו אוהבים את החיים הטובים ועורגים להם אבל בה בעת ממשיכים לטפח ערוגה מלבלבת ועשירה של רגשות אשם פולניים כשאנחנו זוכים לחיות אותם לכמה דקות הרחק מבית ישראל סבא הקשה והסזיפי.

או שזה באמת פשוט הרבה יותר וזה הצורך הבסיסי והאנושי הראשוני בלהרגיש שייכות ומוכרות.

גיליתי גם ניואנס מעניין לנושא הישראליות כאן בניכר. נדמה לי שאפשר להבחין בעמדה כלפי הישראליות (וגם היהדות) של מי שבא לכאן לשנתיים -שלוש ואז הוא סוג של תייר לטווח ארוך וישראליותו פחות "בוערת" בו למימוש, לבין מי שנטוע פה כבר כמה שנים וצריך להתעקש על ישראליותו ויהדותו, וכך הוא "לחוץ" על העברית של הילדים, קנאי על הקידוש בערב שבת ויכול אפילו להעדיף חופשה בישראל על פני ניו זילנד. ואלו שבאו לשנתיים ונשארו כבר חמש? זה כבר "אירוע מורכב" כמו שאוהבים להגיד בעברית בת זממנו. (ויש גם את אלו שקצת ויתרו במודע או שלא.)

כבר מזמן סיפרה לי אמא על בתה המתוקה בת הרבע לשבע שנולדה כאן באי ומעולם לא גרה בישראל שנשאלה יום אחד, במהלך טיול באוסטרליה, מהיכן היא, ענתה ללא היסוס: "אני? מישראל."

כן, ישראליות זו כנראה תודעה הרבה יותר מגיאוגרפיה.

אבל בחיי שלא התכוונתי בפוסט הזה ללהג כל כך כפי שיצא על הפילוסופיה של זהות לאומית אלא בעיקר להוקיר ולהודות לכבוד השנה החדשה - מעל גלי האתר- על פניה היפות של הישראליות כפי שגיליתי אותם באי.

ונכון שכל אחד צריך לשלם שכר לימוד בתורו ואי אפשר באמת לחמוק מלרכוש ניסיון דרך הרגליים ובשביל ארבע שנות ניסיון באי צריך ארבע שנים ולא רגע פחות,  עדיין, נעשה פה הרבה כדי להקל, לקבל ולשייך.

שמעתי בשנה האחרונה אינספור פעמים, בעברית, את המשפט "תתקשרי, אם את צריכה משהו.." ואני מתקשרת - כי אני אכן צריכה. 

ידע- שלפעמים הושג בדרך הקשה- מחולק ומשותף "מבלי להזחיל": איפה יותר זול, איפה לא לחנות, לאן ומתי ללכת, איפה אוכלים את, למי פונים, על מה לא כדאי לבזבז את הזמן, איפה משיגים את...

אין מאכל ישראלי שלא אכלנו בשנה האחרונה: אכלנו ג'חנון, טחינה וחומוס, פיתות, על האש (ולא ברביקיו), דגים בסגנון מרוקאי, בורקס, פלאפל, ממולאים ועשרות חלות שבת. - הכל תוצרת בית. חמין לא, כי על חמין אי אפשר אפילו לחשוב בחום הסינגפורי.

לו״ז סוף השבוע מתמלא החל מיום שלישי באירועי סופ"ש: תכנונים לארוחת שבת, בילויים משותפים ובכלל מפגשים ישראליים בכל מיני וריאציות.

קהילה במיטבה.

וכן, בה בעת אני חווה גם את המציאות של ביצה טובענית לעיתים, צפיפות יתר, רכילות, קליקות, מקובלים יותר ופחות, תחרות, מי הוזמן ולאן ועוד. חווה ולעיתים אפילו ממש מתרגשת אבל זה נראה לי ממש חלק מהעסק והמבנה ואני בטח לא מתכוונת להיות צדקנית ולהכריז שאני מעבר לזה, ובמאזן הסופי זה באמת לא נורא. אפשר להתמודד. זה קורה גם במשפחות שרוב הזמן הם טובות.


ואריק עדיין שר לי:

".. אתה ניזון משמועות, וחי עם אלף דעות,

אתה כבר לא מאמין, נזרק בין שמאל לימין, תמיד עושה בעיות, אך מרגש עד דמעות,

אתה ישראלי."


שנה טובה מאוד לכל הקהילה הישראלית בסינגפור.


הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.