הם באמת הילדים של כולנו


מאיה פקר רינת


דברים שהם טרוויאלים עבורינו בישראל, שזורים בחיי היומיום שלנו ואנחנו לא נדרשים להקדיש להם מחשבה מיוחדת הופכים בולטים בחסרונם או באחרותם בתקופת השליחוקיישן. לצד החורף, שקדי מרק ובגדים במידה 44 יש גם דברים שקשורים בחינוך הילדים שבארץ הם כל כך מובנים מאליהם ופה היעדרם הופך ממשי. למשל פעילות חברתית, למשל ציון חגים וימי אזכור אחרים, למשל תנועת נוער, למשל אקטואליה
ישראלית, למשל טיול בבנייאס בחול המועד סוכות.
יואב, נעמה, תמר, יובל ואיתי, חמשת הנערים והנערות שאחראים למיזם של פעילות הילדים הישראלים, זיהו בחושיהם האינטואיטיביים את החוסר הזה של מסגרת חברתית לילדים הישראליים והחליטו שהם יכולים לתת לכך מענה. אין תנועת נוער או מתנ"ס ממוסדים?
לא נורא.. אפשר לארגן מסגרת חברתית חלופית בכוחות מקומיים.
בפרארפרזה אספר שבעבודה הקודמת שלי היו אומרים על זה "אם אין לא נורא, נעשה מעלים ובעשר אצבעות".
וכך למעשה נהייתה באי החל מתחילת השנה פעילות חברתית מאורגנת ועשירה לילדים הישראליים שמגיל גן חובה ועד כיתה ו.



ובהרחבה, הנוער מאחורי המיזם הוא:
יואב ואיתי ברזילי (17.5) בוגרי תקופת חיים בבלגיה, שנה שלישית בסינגפור ובסוף השנה בדרך חזרה לישראל, הם הילדים של כולנו אבל בעיקר של מרינה וגבי,
יובל בר-אל (15.5) שנולד בסינגפור הספיק לגור גם בארצות הברית ובישראל ולפני תשע שנים הגיע לכאן שוב, גם הוא של כולנו אבל רוב הזמן של נטע ויולי,
נעמה אור (15.5) שנה ראשונה באי אך וותיקה בסוגיית המגורים מחוץ לישראל, הספיקה לחיות גם בבלגיה. של כולנו ברור אבל בדרך כלל של קרן ועומר, ותמר אברהם (15.5), גם היא שנתיים באי, באה מישראל ואליה תשוב. ילדה של כולנו ושל ענת וקובי.
אני פוגשת אותם לשיחה אחרי שעתיים פעילות לכיתות ב' שעניינה עבודת צוות, זוהי שיחה על הרעיון ומימושו, על ילדות ונערות שבין ישראל לסינגפור ועל למידה והתפתחות אישית לצד תרומה לקהילה.
הם חמודים נורא. המוטיבציה שלהם לעשייה נראית כמעט נאיבית ואני מזכירה לעצמי שככה זה אמור להיראות בגיל הזה: מוטיבציית שיא, אמונה בדרך, רצון לתרום ורצינות תהומית. אני רק מקווה שזה לא יעבור להם אפפעם אבל אני ממש לא בטוחה.




הם מספרים שהם הבינו גם על עצמם וגם מתוך הסתכלות על האחים שלהם שחסרה הזדמנות מפגש לילדים הישראליים. הילדים בבתי ספר שונים, מדברים רוב היום אנגלית ואין להם מפגשים קבועים ומתוכננים עם ילדים ישראלים אחרים, לנו, הם אומרים, מאוד חשובה הישראליות שלנו: לדבר עברית ולהיות שייכים לקבוצה ישראלית וחשבנו שגם לילדים הקטנים יותר (או להורים שלהם..) זה בטח חשוב. וכך הם רקמו תוכנית לפיה כל קבוצת גיל תיפגש כפעם בחודש בימי ראשון לפעילות חברתית נושאית. פעילות חברתית מובנית שמטרותיה גיבוש, הזדמנות לדבר עברית, חיזוק תחושת השייכות והנאה. התכנים הנבחרים לפעילויות עד עתה היו חגי תשרי ועבודת צוות כשלכל קבוצה נעשתה ההתאמה הנדרשת. ההיענות מצד ההורים והילדים היא מצויינת עד כה ונראה שהפעילות אכן עונה על צורך קהילתי אמיתי והיא גם מעניינת וכיפית לילדים.



הילדים בקבוצות מחוייבים לשני דברים, מדגישים החמישה, האחד, להקשיב למדריכים והשני, ליהנות..
את העבודה ביניהם הם מחלקים לפי זמינות ולפי נטיית הלב כשכל אחד מהם גם אחראי על הקשר עם אחת מקבוצות הגיל כולל הקשר עם ההורים. הם מעידים שהעניין יותר תובעני ממה שחשבו בהתחלה והם נדרשים להשקיע לא מעט שעות בתכנון ובלמידה.
הם שמחים מאוד על ההזדמנות ומרגישים שלא פחות משהם תורמים לילדים הם לומדים לא מעט על עצמם ועל היכולות שלהם (קצת באתי לחזק ויצאתי מחוזק..) הם מרגישים שההורים נותנים בהם אמון והם מחוייבים להבעת האמון הזו. וכן, הם נורא נהנים מהפעילות ומהילדים (טוב,הם מקבלים אותם רק לשעתיים בשבוע..).
הם מקווים שהפעילות תוכל לשמור על רציפות והמשכיות, מה שלא פשוט וברור מאליו במקום הזה שהוא תחנת רכבת קבועה ושיש בו שגרת חופשות מרשימה.
ובנימה אישית: לגידול ילדים במקום כמו סינגפור מתלווה חשש תמידי שהם מפונקים מידי, יהירים מידי, עסוקים בעצמם ובהנאות שלהם שבין תאילנד לניו זילנד. כשמסתכלים על החמישייה הזו, על תמר, נעמה, יואב, איתי ויובל אפשר אולי לדאוג פחות. החמישייה הזו היא רצינית, רואה את הזולת, מגלה אחריות קהילתית ובעיקר מקסימה. שפע מסתבר לא בהכרח משחית אישיות וערכים.

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.