על חברויות ברילוקיישן


מאת רינת אלדר


דיאן וורוויק וסטיבי וונדר שרים על חברות :

"Keep smiling, keep shining, knowing you can always count on me for sure, that's what friends are for. For good times and bad times I'll be on your side forever more that's what friends are for"

אני מניחה שכל אחד ואחת מאתנו תוהה לפעמים על משמעות החברות והקשרים החברתיים המזדמנים לנו דווקא כאן, בסינגפור, במרחק אלפי קילומטרים מארץ המוצא שלנו.

מאחר ואני "צעירה" בסינגפור (וכן, השימוש במונח הזה מכוון מאוד ) ומאחר ואין לי יומרות כאלו או אחרות ואני בוודאי לא מספיק זמן כאן כדי להיות "מומחית" ומאחר והנושא עולה כמעט תמיד בכל שיחותי עם חברותי החדשות כאן, או הוותיקות כאן והחדשות שלי.... התבקשתי לכתוב כמה מילים על חברות.

רבות נכתב כבר על "חברות" ועל קשרים חברתיים. חשבתם על זה שהקשרים הראשונים שלנו אלו שנוצרו בגן ובבית ספר בתיכון בצבא ולאחר מכן באוניברסיטה, באו לנו די בקלות? ומה אחר כך? מסתבר שככל שאנו עולים בגיל, כך קשה יותר ויותר לייצר חברויות חדשות (ממחקרים שקראתי ), כך גם ככל שמתבגרים, המעגלים החברתיים שלנו הולכים ומצטמצמים. לדוגמא, בעקבות גירושין או רילוקיישן, קשרים מתנתקים כשתחתיהם, נוצרים קשרים חדשים, אף כי לא באותה הקלות כבעבר. 

האם חשבתם פעם על אותם חברים שמלווים אותנו לאורך שנים רבות, על החברות איתם? אותה חברות שנבנית נדבך על נדבך, חברות של קרבה הכוללת העברת אינפורמציה אישית ואינטימיות, חברות ששרדה מצבים כאלו או אחרים, כמו במילות השיר המצוטטות לעיל, של זמנים טובים  וזמנים פחות טובים, לפעמים מסוכנים, שבהם נבחנו על אותה משמעות של אותה חברות ושעליה בעצם מושתתת החברות?

חוקר בשם רולינס טוען, כי אנשים בוחרים חברים, בניגוד למשפחה- שאליה נולדים- בהסתמך על קרבה, זהות, וסממנים של שוויון. ככל שהמכנה המשותף בחברות רחב יותר, כך ה״דבק״ של החברות חזק יותר. ברור שהיסטוריה משותפת ומציאות חברתית ( רילוקיישן לסינגפור) משפיעות על החברות. אך מעל לכל עומדים התמיכה והרצון להיות שם עבור מי שנמצא שם עבורנו. 

 ולמה כל ההקדמה הארוכה הזו מתקשרת, תשאלו? אז זהו, שכאשר החברויות הללו הן תוצאה של יחסים וולונטריים, אנו בוחרים עם מי נרצה להיות בקשר ועם מי לא. ברם, בסיטואציה של רילוקיישן, הבחירות מצטמצמות או יותר נכון לא ממש קיימות. ולרוב, זה כמו להיוולד למשפחה- משפחת הישראלים בסינגפור- משפחה מדהימה כשלעצמה, שכל פרט בה הוא אישיות רבת פעלים, תארים יכולות ומשאבים ולאו דווקא כלכליים..). את החברים שהשארנו בארץ, השארנו מאחור ויצאנו לדרך חדשה שזימנה לנו חברים מדהימים בסינגפור.

איך שלא נסתכל על זה, נכון שיש אנשים שחיים כאן יותר מהאחרים, תקופות ארוכות שבהן ניתן לפתח חברות על בסיס אינטימי. אך לרוב, החברויות האד-הוקיות ( לעניין זה) שנוצרות כאן, לא ״מבשילות״ את אותה האינטימיות, כמו אותן חברויות שהשארנו מאחור. חלק מהבאים נשארים תקופה מסוימת וחלקם נשארים לתקופות קצרות יותר, ולעיתים, בפרט לאלו שנמצאים כאן זמן רב, אין כבר היכולות להכיל עוד חברים חדשים, או כאלו שהם זמניים ביותר.

חברויות, מטבען, יכולות גם לאכזב ולבלבל ולגרום לנו להיפגע רגשית. אולי בשל הציפיה שהחברויות פה תבואנה במקום המשפחה שהותרנו בארץ (ילדים, הורים, אחים ואחיות ועוד ועוד) ודווקא במקום הזה אנו יותר חשופים ופגיעים ולוקחים ללב, (אף אם אין באמת מה לקחת). לכן אולי, קשה יותר להעביר ביקורת או לקבל אותה. אנו נעלבים בקלות יתר במצבים מסוימים שלא היו מביישים את ילדינו בגן, או נמנעים מלהביע את אשר על ליבנו, מחשש שדברינו יקבלו אינטרפרטציה שונה, מה שבסופו של דבר מוביל לזהירות יתר- אני קוראת לזה ״הליכה על ביצים" וזהירות יתר זו מונעת את אותה האינטימיות שהיא הבסיס לחברות עמוקה. 

חברויות ברילוקיישן, כאשר מדובר בנשים שאינן עובדות, נשים שהורגלו לעשות הכל בעצמן, ולעבוד מחוץ לבית ולגדל ילדים, פתאום מגיעות לכאן, לרובן יש עזרה בבית, לחלקן יש ילדים, אך למי שלא, הן צריכות להמציא את עצמן מחדש, מנשים עצמאיות הפכנו לתלויות הגדרתית (depended), ומונינו, בעל כורחנו, להיות שרות התיירות, התרבות, והסביבה התומכת. 

רק שאף אחד באמת, אולי מלבדנו, לא מבין כי חוסר העיסוק, כי פה ושם איזה ארוחת צהרים עם חברה או פעילות התנדבותית קלילה, גורמת לנו לפעמים לשקוע קצת. 

המשמעות של הפרספקטיבה הדיאלקטית היא המתח שנוצר בין הפרטי לציבורי, מתחים אלו נוצרים, לטענת רולינס, כתוצאה מפעולות או החלטות שהחברים נאלצו להגיב עליהן בסיטואציות מסוימות. 

ואולי, וזו רק סברה, שכאשר אותה חברות אקלקטית אד הוקית או ארוכת טווח, היא כזו שלא התבססה על אותה אינטימיות ולא מצאנו בה את התמיכה, העידוד התקווה הקבלה וההכלה, שקיווינו למצוא בה, אז גם הייאוש כבר לא כל כך נוח, למרות שהוא כביכול, כזה, או לפחות במשמעות של חווה אלברשטיין.....   


הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.