ראיון עם דניאלה מיכאלי


פרולוג:

זה סיפור שמתחיל בבולגריה הקומוניסטית של שנות ה-80 עובר בפנימיה בישראל ומסתיים (באופן זמני) בסינגפור – אי של אפשרויות.

זהו סיפור על ילדה שיותר מהכל רצתה להיות רקדנית ובנסיבות החיים ויתרה על החלום הזה אך היום החלום מקבל טוויסט והיא פותחת אקדמיה לריקוד והתעמלות אומנותית עבור ילדות אחרות.

זה סיפור שיכול לפרנס ספר ואני אנסה להביא אותו אליכם בשני חלקים.

חלק א': הדרך.

את דניאלה אני פוגשת לראשונה בגן היהודי. גבוהה, מרשימה ובלונדינית ובפיה מתגלגלת העברית במבטא זר מודגש וברור. שיחות של אמות לפני ואחרי פליידייט ואני כבר מתמגנטת לתוך הסיפור שלה ובעיקר לתוך אישיותה, אישיות נטולת ציניות, כעס, תחשות קיפוח ומרירות אלא מלאת השראה, עומק ואופטימיות.

אני מבקשת לראיין אותה לפטפטו והיא מסכימה. הראיון מתקיים בבית היפיפה שלה ליד בית הכנסת "חסד אל".
גלית, שבאה איתי לראיון, מתפעלת מהבית, מהכלים ובכלל מטעמה המשובח של דניאלה וכמוני שוקעת לתוך הסיפור שלה. אנחנו, שלושתינו, מדברות במשך יותר משלוש שעות על זרות, הגירה, חלומות, התמודדות, כשלונות, חזון ואהבה כשברקע מתנגן בזמן הזה הדיסק הכל כך ישראלי של "הכבש השישה עשר".

היא נולדה בבולגריה הקומוניסטית בשנת 1984 לאמא יהודייה ממוצא אוקראיני ואבא בולגרי. הבית הוא עני, היא זוכרת הקצבת לחם וקופונים לרכישת מזון, אך בבולגריה הקומוניסטית של אותם הימים חינוך כולל חוגים הוא בחינם ודניאלה מבלת את כל ימיה בריקודים סלוניים. היא מדברת בעיניים בורקות על קבוצת הריקוד, על הכריאוגרפיות שהייתה ממציאה ועל ההופעות. 

בגיל 13, אמא של דניאלה מחליטה לעלות לישראל וכך דניאלה מגלה שהיא בעצם יהודייה. ההורים מתגרשים והאם עולה עם שתי בנותיה לישראל. משדה התעופה מגיעה דניאלה ישר לפנימיית אלוני יצחק: "המקום הכי גרוע בשבילי
עלי אדמות". את הפנימייה מנהלת יוצאת בולגרייה ויש תוכנית לעולים חדשים מבולגרייה.
בפניימיה היא נמצאת שלוש שנים, "כשכל יום הוא סבל" בלי לרקוד, בתוך "גטו" חברתי בולגרי, עם יחס מאוד נוקשה ועם כשלונות לימודיים תמידיים.
בגיל 16, כשאמא שלה כבר מתייצבת ומתמקמת בארץ דניאלה חוזרת לבית של אמה בהרצליה. היא מתקשה להתקבל לבית ספר טוב בגלל הציונים הנמוכים אבל היא נחושה שלא לוותר ומשכנעת את מנהלת בית הספר לקבל אותה על תנאי. את התיכון אחרי שלש שנים היא מסיימת בהצטיינות. במקביל להשקעה בלימודים היא מחפשת בכל רחבי השרון בית ספר לריקודים סלוניים ומתחילה מהתחלה בעולם הריקודים הסלוניים בדרך רצופת מהמורות. 

הצבא מוותר עליה בשל עודף בנות בגיוס והיא שחשבה שצבא זה בטח כמו הפנימייה לא מצטערת על זה.
"גם לא היה לי אף אחד שיסביר לי מה זה צבא". בדיעבד מצטערת על היעדר חווית השירות. 

"גם בגלל התרומה גם בגלל ההתבגרות אבל בעיקר כי כולם מדברים על החברויות שיש להם מהצבא".

אחרי שסיימה את התיכון חיפשה לעבוד כרקדנית ושחקנית ולמרות שבדמיונות היא היתה בהווליווד במציאות היא לא התקבלה לעבוד גם לא בצוותי הווי של בתי מלון באילת. "אולי בגלל המבטא הכבד",היא מציינת בהשלמה.

היא פונה לעבוד במה שיש. במשמרת בוקר במסעדה ובמשמרת ערב במכירות. 14 שעות ביום במשך שנתיים.
היא חוסכת המון כסף שאותו התכוונה להשקיע בלימודים. בדרך לעבודה היא פוגשת בבחור ישראלי דתי ממוצא גרוזיני. המוצא חשוב מאוד היא אומרת. כי אצל הגרוזינים יש עניין מאוד משמעותי לקהילה ("בטוחה שההורים שלו רצו כלה גרוזינית") וגם בגלל תפיסות מסורתיות כלליות. 

דניאלה שעד גיל 13 לא ידעה שהיא יהודייה ומתכננת "לכבוש את העולם" מתאהבת בבחור דתי באמונותו ומסורתי בתפיסותיו.  זה היה מפגש בין שני עולמות שונים היא אומרת, הוא רוצה להתחתן ומבטיח לדניאלה שתוכל ללמוד ולהתפתח.

הם מתחתנים ובאותה שנה היא מתחילה ללמוד מנהל עסקים עם התמחות במימון ומסיימת את התואר בדיוק כשאיילה בתה הבכורה נולדה. היא מנסה לעבוד בבנקים ובחברת השקעות וזה לא מעניין אותה בכלל. בינתיים נולד גם אסף
והיא בוחרת באפשרות להיות עם הילדים בבית. 

הזמן כדרך הטבע נוטה לעבור, ואחרי תקופה שהילדים כבר בגן, היא מבינה שהיא למדה מקצוע שלא מעניין אותה,
היא בתוך העניין הגרוזיני והדתי לגמרי, בעלה מתחיל לחשוב על עסקים בחו"ל ונוסע, חלום הרקדנית התמסמס, והיא לגמרי מרגישה שמשהו לא בסדר והיא איבדה את עצמה בדרך. 

למעשה בשלב זה מתחיל מסע הצמיחה והמימוש העצמי של דניאלה שמתחיל משאלות של בסיסיות של זהות, שאיפות ואפשרויות. מסע של חיפוש עצמי, עדכון חלומות, כמיהה למימוש והחלטה שלוותר בקלות זו לא אופצייה.  

בחלק ב' של הסיפור (שיפורסם שבוע הבא) נספר את סיפור ההגירה השני של דניאלה והפעם לסינגפור. חלק ב' יערב בתוכו בין היתר אלופה אולימפית, חנויות בכיכר המדינה וחזון שקורם עור וגידים.   


טוב, 

ליל מנוחה וחלום 

כבר מאוחר 

ומחר נקום ונראה 

איך שמגיע היום 

בסוף כל לילה 

טוב, 

חושך נפל על הרחוב 

רק הירח משאיר 

את אורו הצהוב 

צרצר מצרצר צירצורו שר - 

לילה טוב...

(לילה טוב, יהונתן גפן)


חלק ב: מחלום למעשה

דניאלה שחלמה להית רקדנית ושחקנית מוצאת את עצמה בשנות העשרים המאוחרות שלה במקצוע שהיא לא אוהבת ובחיים שלא בדיוק חלמה עליהם בילדותה. 

איילה, בכורתה, מגיעה לגיל ארבע ודניאלה שרוצה לבתה את מה שלא היה לה מתחילה לחפש עבורה מקום להתעמלות אומנותית. באופן יותר מתבקש דניאלה היתה בוחרת עבור איילה חוג לריקודים סלוניים אך בעלה של דניאלה לא מרגיש נוח עם ריקודים סלוניים עבור בתו ודניאלה, שמוצאה כאמור מבולגריה, מדינה בעלת מורשת מפוארת של התעמלות אומנותית מרגישה שגם התעמלות אומנותית יהיה ספורט נפלא עבור איילה. המקום הכי טוב בארץ להתעמלות אומנותית הוא בהדר יוסף ודניאלה לא מהססת ורושמת את איילה לשם למרות שההגעה לשם, לחוג קבוע, 

כרוכה במאמץ לא מבוטל עבורן: "רציתי לשלוח אותה למקום שייתן לה את הבסיס הכי טוב שיש". בהדר יוסף, היא אומרת, היא מצאה לא רק חוג לילדה אלא גם חברים ובמובן מסויים גם מצאה שם כיוון מקצועי חדש.

דניאלה, שאוהבת דברים יפים ומשקיעה בבגדים שלה ושל ילדיה נשאלת לא אחת על הבגדים של הילדים ועל "איפה היא קונה.."  היא הולכת ומבינה שיש לה חוש אופנתי שאפשר לפתח עד כדי מקצוע להתפרנס ממנו. היא מתחילה לעבוד בסטיילינג גם כעצמאית וגם אצל סטייליסטיות אחרות (באירועי shoplifters למשל) ומתחילה להתאהב בעיסוק הזה. היא מקבלת הצעה לנהל חנות אופנה בכיכר המדינה, היא עושה ערבי סטיילינג, היא כותבת בלוג על עיצוב לאחר שלומדת קורסים של ניו מדיה ועוד. אולם, בזמן הזה שהיא מרגישה שהעיסוק באופנה מתאים לה ויכול להוות כיוון מקצועי מעניין להתבסס בו, בעלה מתחיל לפתח את העסק בפיליפינים ומתחילות מחשבות על רילוקיישן. במשך שנה שלמה כל המשפחה מוצאת את עצמה על הקו פיליפינים ישראל, כשבסופה של השנה הם מחליטים לנסות לעבור לגור בפיליפינים. הניסיון לא עולה יפה בגלל הקושי למצוא מסגרת מתאימה לילדים. דניאלה מחליטה לבדוק את האופציה של סינגפור כבסיס למשפחה וכמקום ממנו בעלה יוכל לצאת לעבוד בפיליפינים. הם מגיעים לסינגפור, רואים את הגן היהודי, את המרקם החברתי היהודי/ישראלי, את אפשרויות המגורים ובכלל את אורח החיים באי ומחליטים להישאר. "זה היה נראה מתאים מהרגע הראשון" היא אומרת. לדניאלה ברור בשלב הזה שבחלוף
זמן ההתאקלמותהיא תמשיך את הכיוון שהתחילה בו בארץ- העיסוק בסטיילינג, באופנה ובכלל בכל מה שתחת הכותרת "דברים יפים". 

אחד הדברים הראשונים שדניאלה עושה מייד עם הגעתה לאי הוא לחפש מסגרת להתעמלות אומנותית עבור איילה. דניאלה "הופכת" את כל האי ולא מוצאת מאמנים ברמה טובה ובוודאי לא מאמנים שנשענים על מסורת ההתעמלות המזרח אירופאית שדניאלה כל כך מעריכה. תוך כדי החיפושים היא יוצרת קשר אינטרנטי עם מאמנת ממוצא רוסי שאימנה בעבר את הנבחרת הסינגפורית הלאומית שמאשרת לה את מה שחשבה בדבר הרמה הנמוכה בסינגפור והיעדר מאמנים טובים. אותה מאמנת מבטיחה לדניאלה שתגיע לסינגפור לקראת חודש פברואר 2015. 

בינתיים, דניאלה, בעלה והילדים עדיין במעמד של תיירים בסינגפור, נוסעים לישראל, דניאלה מנצלת את השהות בישראל לעבוד כסטייליסטית ולאמן את איילה בהדר יוסף. כשהם חוזרים ואישור העבודה בסינגפור מתקבל דניאלה מנסה ליצור שוב קשר עם המאמנת הרוסייה שמודיעה לה שהיא נוסעת לדובאיי לאחר שקיבלה הצעה לאמן את הנבחרת הלאומית שם. 


דניאלה שמתענינת בספורט העילי של התעמלות אומנותית,מוצאת ספר אוטוביוגרפי של מתעמלת בולגריה בשם ביאנקה פאנובה. (Bianka Panova).

ביאנקה, ילידת מאי 1970 זכתה בגיל 15 במדליית הזהב הראשונה שלה באליפות העולם בסרט (Ribbon). בין השנים 1985-1989 היא זוכה בתשע מדליות זהב, שתי מדליות  כסף ומדליית ארד אחת באליפויות עולם. היא שיאנית גינס, הראשונה בהתעמלות אומנותית, בזכות ביצוע מושלם בכל המקצועות באליפות העולם בוורנה ב1987. באינקה פרשה מתחרות ב1989 (ניסתה לעשות קאם בק בהמשך) והופכת להיות מאמנת המוציאה תחת ידיה לא מעט אלופות אולימפיות וספורטאיות טובות ברחבי אירופה (איטליה, בלגיה, שוויץ ועוד).

דניאלה, שמתרשמת לא רק מההישגים של ביאנקה אלא בעיקר מהחזון, מהדרך, מתפיסות העולם ומהאג'נדה החינוכית שלה כפי שמשתקפים בספר כותבת לביאנקה הנמצאת בלונדון ומספרת לה על סינגפור וחיפושיה אחרי מאמנת לאיילה. דניאלה שואלת את ביאנקה אם היא מכירה מאמנת שתוכל לבוא לאמן בסינגפור ולפתח בה את תחום ההתעמלות האומנותית. מכאן ואילך מתחילה ביניהן חליפת מיילים וטלפונים שבסופה הן מסכמות על פתיחת עסק משותף "אקדמיה להתעמלות אומנתית" כאן בסינגפור. דניאלה שאומרת ש"כל מה שרציתי זה מאמנת לאיילה" בעצם מתחילה לרקום מציאות של בית ספר להתעמלות ומחול לילדים ובוגרים בהדרכת אלופה עולם, ביאנקה פאנובה. וכך, העיסוק של דניאלה באופנה כמקצוע הולך מפנה את מקומו לחלום בית הספר, דניאלה, כאדם בוגר ואמא לשני ילדים חוזרת לחלום על ספורט ומחול. חשבתי על זה המון היא אומרת והתייעצתי עם בעלי שמאוד תמך גם כיוון שראה בכך הזדמנות עסקית אבל גם כיוון שראה כמה אני רוצה במהלך הזה "נראה לי שהוא לא יכול היה לעמוד בפני הרצון שלי" היא אומרת בחיוך.

דניאלה חדורת מטרה מסדרת את כל הבירוקרטיות הכרוכות בהגעתה של ביאנקה ופתיחת העסק ומופתעת לטובה שהתהליך הבירוקרטי אפשרי.

 ב26 לאפריל ביאנקה פאנובה, אלופת עולם, נוחתת בסינגפור ביחד עם בעלה (רופא ופזיולוג) על מנת לפתוח עם דניאלה את בית הספר בשותפות.  היום, חודש אחרי הגעתה של ביאנקה לסינגפור, הן בתהליכים מתקדמים לסגירת מקום עבור בית הספר: "מסתבר שזה החלק הקשה בתהליך כי צריך מקום עם תקרה גבוהה ואין הרבה היצע באי", 

הן מגבשות יחד את ערכי היסוד, המטרות והיעדים של האקדמיה, והן עסוקות בהבטים הפרוצדוראלים של שעות פתיחה, מגוון החוגים, ניהול מערכת השעות, הקמת אתר אינטרנט, שיווק ועוד. בין היתר מכוונות לקהילה היפנית שבסינגפור, כיוון שאצל היפנים ביאנקה נחשבת גיבורת תרבות. ידיהן מלאות עבודה ובמקביל הראש והלב מפליגים בתוכניות, בחלומות ובתכנונים.הן רואות בדמיונן אקדמיה שמקנה לילדים כלים להתמודד עם אתגרים ומשברים, בית ספר שמפתח אנשים עם עמוד שדרה מטאפורי וממשי, מפתח דימוי עצמי איתן, מפתח חוסן ועמידות,  
מרחב שמפתח דמיון, יצירתיות, ויכולת קוגניטיבית, מקום שמקנה לילדים ערכים של נחישות, עזרה לזולת וחשיבות המאמץ ומקום שדואג גם להיבטים הפיזיים ולהתפתחות הגופנית של הילדים: פיתוח קורדינאציה, גמישות, שיווי משקל ועוד.

בית הספר מכוון בעיקר אל ילדות אך גם לבנים ומבוגרים.

בית הספר מתוכנן להיפתח ביוני לתחילת פעילות.


אפילוג

באחת הפעמים, כשאני מגיעה לדניאלה לאסוף את נעמה שלי אני מבחינה בספר פתוח על השולחן: "מוצארט- חייו ויצירתו". אני שואלת את דניאלה על הספר והיא אומרת שהיא קוראת אותו כי מעניין אותה לקרוא ספרות ביוגרפית שמתארת דרך חיים של אנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן. (כמו שקראה את הספר של ביאנקה אני חושבת לעצמי..) 

אני בטוחה בהצלחתה של דניאלה. חלומות שכאלו לא יכולים אלא להתגשם ודניאלה שכבר הגיעה רחוק עוד תכבוש שיאים חדשים ופסגות נוספות בעזרתה של ביאנקה שניצחה כל כך הרבה פעמים במהלך חייה המקצועים והאישיים.

דניאלה, טונות של שאר רוח בילדה מהגרת אחת, שחלמה לרקוד וגדלה להיות אדם שמחליט להגשים חלומות מבלי לוותר.

מבטיחה לכם, לכל מי שקרא את הסיפור של דניאלה, שאעקוב אחרי דניאלה, ביאנקה ובית הספר. 

אעקוב ואעדכן. וגם, ברגע שאתר האינטרנט של האקדמיה יעלה לאוויר אשלח קישור.


ב ה צ ל ח ה.

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.