חלק ראשון: עשה ואל תעשה


כללי או חמש הערות מקדימות:

האחת, ואולי החשובה מכולן, בסך הכל היה לי מאוד קל לארח. ראשית, סדר היום שלי לא היה נוקשה ומחייב ולכן יכולתי להקדיש זמן מספק למבקרים ושנית, הייתה לי עוזרת כך שחלק גדול ממטלות הארוח (כביסה, סידורי מיטה, הכנת אוכל ועוד) לא הפכו מעיקות.

השנייה, אני אוהבת אורחים וביקורים, וכמו שאין לי בעיה ש"עוד מישהי גרה איתי בבית ומסתובבת לי בין הרגליים" (כמו שנשאלתי לא פעם על סוגיית העוזרת) גם אין לי בעיה שאורחים יסתובבו לי בין הידיים. ביקורים הם הקרבה של הפרטיות האישית והמשפחתית. לתקופת זמן הביקור הבית על היחסים והדינאמיקה שבו חשופים לאורחים, אצלי המריבות בין הילדים נמשכו כסדרן גם כשהיו אורחים.

השלישית, אנחנו הכנו מראש (לפני ההגעה לסינגפור) את הבן הבכור שלנו שקיבל את החדר "השווה" בבית הכולל שירותים ומקלחת שבמידה ומגיעים אורחים הוא מפנה את החדר לטובתם. עסקה שעל פניו נראתה הוגנת, אלא שגם הוא לא חשב שבמצטבר זה יהיה כמעט 10 חודשים נטו (!) בהם הוא צריך לוותר על החדר שלו.

הרביעית, שוב צריך לזכור כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה" (אנה קרנינה). כלומר, אירוח ייראה אחרת במשפחות "האומללות" השונות. ההיסטוריה המשותפת, מארג היחסים, הצרכים והרצונות חייבים להילקח בחשבון כשמתכננים ומבצעים את האירוח בפועל למרות שיש דברים שנדמה לי ויהיו נכונים תמיד בכל המשפחות ובכל החברויות.

החמישית, הפרק הזה תקף כנראה לא רק לגבי אירוח של משפחה וחברים בסינגפור אלא בכלל. מעט התאמות וזה תקף לכל מקום.

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.