ההרפתקה הבורמזית שלנו


מאת טלי גורן

2016

לסיפור הבורמזי התוודעתי לראשונה כשקראתי את ספרה של זויה פן. פעילה צעירה, בת לאב מראשי הסטודנטים המהפכנים שברחה מהמדינה דרך היערות הקטלניים. את היופי הבורמזי גיליתי דרך הספר 'אמנות ההקשבה לפעימות הלב', אבל את יריית הפתיחה האמיתית לטיול קיבלנו מצפייה במסע המופלא של גידי ואהרוני. מסמך אוהד שפאר את נפלאות העם המקסים והמטבח המופלא. וכך החלה מתבשלת לה החוויה הגורנית, שכהרגלה אינה יכולה להישאר בדרכים המוכרות והנוחות.


התכנון הפעם לא היה פשוט. המדינה נמצאת בראשית דרכה התיירותית ולא בכל המקרים ניתן ליצור קשר ישיר עם מפעילים אמינים. וכך, כעבור חודשיים של תכנונים, הצלבת מקורות ותיאומים דרך גורמים שונים שהתגייסו לסייע מצאנו את עצמנו בבוקר שבת באמצע חודש דצמבר על מטוס בדרך למנדליי.

לרשותנו עמדו 10 ימי טיול ואנחנו החלטנו לוותר על רנגון ובגאן המתויירות ולהתמקד דווקא במנדליי ובאיזור רמת השאן - אגם אינלה והסביבה.

נחתנו במנדליי בצהריים ומהמלון שלצד חומת הארמון העתיק יצאנו מייד אל עבר .Mandalay Hills טיפוס של כ1700 מדרגות ברגליים יחפות אל עבר הסטופה היפיפיה שבראש הגבעה. בסוף כל גרם מדרגות ציפתה הפתעה - סטופה מעניינת, פסל בודהה גדול, נקודות צילום מקושטות בלבבות ופרחים למטפסים אוהבים, אולם קשתות שקירותיו מכוסים כתבים בודהיסטים, דוכני אוכל וצייר היוצר תמונות נוף יפיפיות בעזרת דיו וסכין גילוח.

לפסגה הגענו בדיוק בזמן לשקיעה המרהיבה. בראש הגבעה סטופה מוזהבת ורחבה עתירת פרחי נזירים בחלוקים אדמדמים. הצעירים משתוקקים לקשר ומתקרבים אל התיירים המערביים בחיוך ביישני. חיוך משיב היווה פתח לשיחה מעניינת במהלכה חלקו עימנו הנזירים את אורחות חייהם תוך שהם חוקרים אותנו ובעיקר מנסים לתרגל את השפה האנגלית.


הנסיון לתפוס מונית מזדמנת התברר כלא פשוט ולכן החלטנו בבוקר המחרת לאמץ נהג טקסי שיהיה צמוד אלינו לאורך כל היום. בתכנית המקורית היינו אמורים לטייל בעיר במהלך הבוקר ולצאת בצהריים ברכבת לכיוון תאזי אלא שכשהגענו בבוקר לתחנת הרכבת גילינו שכל הכרטיסים למחלקה הראשונה אזלו. שיתוף פעולה מהיר של נהג הטקסי החביב ופקיד הקבלה במלון דאגו לנו תוך זמן קצר למיני וואן פרטי שיוביל אותנו בהמשך היום במקום הרכבת. נסיעה בת שלוש שעות בין תרנגולות וסלי ירקות על ספסלי עץ החלטנו זה קצת יותר מדי אקסטרים. אפילו לנו...

את הבוקר בילינו בביקור בכמה מאתרי העיר מנדליי. התחלנו את היום בסדנת ריטוש עלי זהב ברחוב 36. עבודה קשה של מעיכת גושי זהב לעלים דקיקים בעזרת קורנסים כבדים. את עלי הזהב פגשנו בתחנה הבאה - מקדש מהמונדי, שם ראינו את המאמינים מדביקים אותם על פסל הבודהה הענק. לפסל פנים חייכניות ומבהיקות אותן שוטפים בכל בוקר בטקס מרשים המתחיל בשעה 4 לפנות בוקר. אל הפסל מובילים מסדרונות ארוכים מכל הכיוונים ואנחנו הסתובבנו בהם שעה ארוכה תוך שאנחנו דוגמים מטעמים בורמזים מצויינים ובראשם סלט הלה-פאט - סלט עלי התה שבהמשך נתמכר אליו אנושות.‎

מהמקדש יצאנו לעבר שוק אבני החן. מתחם ענק מלא סוחרים המחליפים ביניהם אבני חן ובראשן ג'ייד ורובי. בין הסוחרים בחורים צעירים החותכים את האבנים בעזרת מסורים חשמליים כשהם אוחזים באבן בשתי אצבעות ומקרבים אותן עד שיני המסור ללא פחד. בהמשך מלוטשת האבן ומשובצת בטבעות המתנוססות על אצבעות הגברים הבורמזים, כמעט ללא יוצא מן הכלל. את הביקור בעיר חתמנו בסיבוב בחצר מנזר יפה עשוי עץ טיק וצפייה בתפילת צהריים של הנזירות בחלוקים הורדרדים.

אחרי סיבוב הצטיידות קצר בשוק המקומי חזרנו למלון, אספנו את החפצים ויצאנו לנסיעה בת שלוש וחצי שעות במיניואן לתאזי. גם הפעם נפלנו על נהג מקסים שלרכבו גג שמש נפתח. תוך כדי הנסיעה עברנו מספר תהלוכות דתיות של מרכבות או מכוניות מקושטות ועליהן ישובים נוסעים במיטב מחלצותיהם. לצד כל תהלוכה הנהג האט, פתח את גג השמש ואנחנו נעמדנו, צילמנו ונופפנו בהתלהבות.


תאזי שימשה עבורנו תחנת ביניים. עיירה מאובקת באמצע הכלום שמלבד היותה נקודת הפתיחה לרכבת האיטית היפיפיה לאינלה אין בה כל ייחוד. במרכזה ניצבים זה לצד זה שני גסט האוסים בסיסיים ביותר שמביניהם בחרנו את הWonderful Guesthouse. יותר גסטהאוס ופחות וונדרפול, אבל מה שבאמת היה נהדר בו היתה המארחת, שמייד עם הגיענו לקחה אותנו לתחנת הרכבת ודאגה להזמין לנו ליום המחרת כרטיסים ושתי כירכרות רתומות לסוסים שחיכו לנו ב6 בבוקר וציידה אותנו בארוחת בוקר ארוזה לנסיעה ברכבת. 

לתחנת הרכבת היה קסם מיוחד בשעת הבוקר המוקדמת ואנחנו התענגנו על קפה מתוק וחם כשמולנו מתאספים רוכלים בין הפסים בהמתנה לרכבת המתקרבת. ואכן בשעה 7 בבוקר נשמע דנדון והקטר נכנס לתחנה בעצלתיים. איתנו עלו לרכבת נשים מקומיות לבושות בגדים צבעוניים, מלאות חיוכים, נטולות שיניים ועמוסות סלי ירקות ענקיים, גברים חייכנים עמוסי חומרי בנייה וברזלים ושני תיירים אירופאים המומים שלא נראה שהUpper Class הבורמזי תאם את ציפיותיהם. 

כאן המקום לציין שהמרחק בין תאזי לקלאו אינו עולה על מאה קילומטרים, מרחק של כשעתיים ברכב. אלא שאחת מהאטרקציות העיקריות להן ציפינו בטיול הזה (גם זאת בעקבות המסע הנפלא של גידי ואהרוני) היתה הנסיעה ברכבת האיטית. ואכן המציאות עלתה על כל דמיון. רכבת עתיקה, מקשקשת על הפסים במעלה ההרים. לפרקים על צלע ההר או על קו הרכס - כשמצידה נוף עמקים אינסופי ולפרקים בתוך חציבה בסלע, בין שני קירות צמודים, רחוקים רק עשרות בודדות של סנטימטרים מדופן הרכבת. הנסיעה איטית איטית, להערכתי כשלושים קמ"ש המאפשרים הוצאת ראש מהחלון וישיבה על מפתן הכניסה ברגליים תלויות החוצה. מפעם לפעם עצרה הרכבת בתחנות בכפרים קטנים וגם כאן מייד זינקו הרוכלים, מציעים אוכל, שתייה וזרי פרחים ענקיים לנוסעים. על אף חששותי לפני היציאה שש השעות חלפו כמו חלום וכשהגענו לקלאו הרגשנו רק טעם של עוד וקסם של חוויה מימים עברו.

קלאו היפיפיה חיכתה לנו בין ההרים עם כלי תחבורה ייחודי שלישי ליום זה. הפעם מעין טרנזיט רתום לאופנוע שקירטע במעלה הגבעה בדרך אל מלון יפה שנראה כמו צימר ישראלי טיפוסי (Natureland hotel). את קלאו הכרנו מהספר 'אמנות ההקשבה לפעימות הלב', אלא שהכפר הקטן המתואר שם הפך היום לעיירה סואנת עם שוק הומה אליו ירדנו כדי להצטייד בבגדים חמים. 

יום המחרת פתח את החוויה העצומה השנייה של הטיול - הטרק מקלאו לאינלה ובשמונה בבוקר המתינו לנו בחצר המלון AP ומאי מחברת A1 - בני דודים צעירים שידריכו אותנו בשלושת הימים הקרובים. מהמזוודות נפרדנו, את תיק הלילה העמסנו על אופנוע לצד טבח שנלמד להעריץ בימים הקרובים, את התרמילים העמסנו ויצאנו לשלושה ימים בעקבות הצמד.

ראשית הדרך ביער אורנים שהזכיר לנו טיולים ביערות הכרמל.  AP הסביר שאת האורנים הביאו לבורמה האנגלים ומכאן זרמה השיחה אל עברנו המשותף, הכרזת העצמאות באותה שנה והמתנות שהשאירה להם ולנו תקופת המנדט. אחרי עצירה במאגר מים יפה המשכנו בטיפוס בתוך יער גשם פראי. הטיול בחודש דצמבר היבש מאפשר צעידה נעימה במזג אויר שאינו חם מדי (בלילה קר וביום מתחמם עד כ25 מעלות) ובדרכים יבשות (בניגוד לעונה הגשומה אז הדרכים מוצפות בוץ ומלאות עלוקות או העונה החמה אז הטמפרטורות נוסקות לגבהים בלתי אפשריים). את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדה נפאלית על צלע ההר בדיוק מול מסילת הרכבת עליה נסענו יום קודם ואת יום ההליכה הראשון סיימנו בצעידה ארוכה על פסי הרכבת. 

לפנות ערב נכנסו לכפר הקטן בו נבלה את הלילה. כאן גם גילינו שבבורמה 'Homestay' זה לא שם רומנטי לצימר מפנק כמו בויאטנם, אלא פשוטו כמשמעו - לילה בסלון בית מקומי, מאחורינו המקדש הביתי (התבקשנו לא להפנות אליו את כפות הרגליים), בחדר לצידנו בני הבית האחרים (והנחירות נשמעות היטב דרך קירות העץ הדקיקים) ואנחנו ישנים על מזרנים דקים עם שמיכות עבות. לא ארחיב על השירותים אבל רק אזכיר שלפי AP שירותים אירופאים דורשים יותר מדי חשמל ומיים. הסתדרנו.. 

בניגוד למגורים הבסיסיים האוכל בטרק התברר כלהיט אמיתי וכפי שכבר הזכרתי למדנו להעריץ את הטבח שהפגין כישורי זמרה, נגינה, עיצוב באוכל ומפיות ובישול מתובל ברמה מדהימה. ביום המחרת הכין אותנו AP לצעידה בCountry Side. אלא שלמרות הציפייה להליכה מישורית קלילה התברר שCountry Side  כולל 'תפירות' בלתי פוסקות - עליות וירידות בין הגבעות. אלא שהקושי התגמד אל מול היופי עותק הנשימה של השדות המוכנים לקטיף ומדגמנים כל אחד צבע שונה ויפה מקודמו - לבן של פרחי החרדל המזמזמים באלפי דבורים, אדום בוהק של פירות הצ'ילי שנפרשו בהמשך לייבוש כמרבדים מרובעים בחצרות הבתים בכפר, ירוק חי של מרבדי החיטה וחום חרוש מנוקד בפאלו רתומים למחרשות כבדות. בכפרים, נופי בראשית. 

זקנה יושבת ואורגת בנול ידני, אחרת מפרקת קלחי תירס צהובים לגרגרים, בערוץ הנחל שלושה גברים רוחצים בפאלו ענק ובכל מקום ילדים קטנים מלאי חיוכים. אחד מהם רץ למאיה והביא לה זר של חרציות צהובות, אחרים רק עמדו בצד הדרך ונופפו לנו כשעברנו. בדרך עברנו בכפר בו התקיימה באותו בוקר חתונה של קרובי משפחה של מדריכנו. מודעים לפטיש שפיתחנו לסלט עלי התה המקומי הם הזמינו אותנו לטעום מהסלט המעולה אותו הכינו לכבוד האירוע ובהמשך להתענג על כל מטעמי החתונה המצויינים. 

ההליכה הממושכת זימנה לנו שיחות ארוכות עם AP ומאי. זוג צעירים מלאי שאיפות וחלומות. שניהם משכילים, מלאי ידע. שניהם אידאליסטים ומלאי הערצה ל'גברת' -  Aung San Suu Kyi  שזכתה לפני חודש בבחירות והביאה לסיומן שנים ארוכות של ממשל צבאי עריץ. מהשיחות עימם למדנו המון גם על שגרת החיים הבורמזית, על הבודהיזם המקומי ועל החיים במנזר כפי שתיארה אותם מאי - בת למשפחה חצי נוצרית חצי בודהיסטית שבעבר חיתה כנזירה במשך חצי שנה.

היום האחרון נפתח בעלייה חדה אך המשיך בגלישה איטית אל עבר אגם אינלה. הקרקע שינתה שוב את צבעיה ואנו צעדנו על אדמה אדומה כשסביבנו עצים בגווני שלכת מרהיבים. גלשנו מטה דרך ואדי קריר בין סלעים ירקרקים שהזכירו לנו את נחלי הגליל. בהמשך נגלה שהאיזור בו טיילנו אכן מקביל (פחות או יותר) לישראל במרחק שלו מקו המשווה ולכן הצמחייה מאוד מזכירה את הצמחייה המוכרת לנו. 

הפרידה על שפת האגם מAP,  מאי והטבח החביב (שהגיע רכוב על אופנוע עם שתי המזוודות ותיק הלילה!) היתה נרגשת. הבטחנו לשמור על קשר ולעשות כל שביכולתנו לעזור לשניים להגשים את חלומותיהם - לAP להגיע לקורס חקלאות בארץ שבעקבותיו יוכל ללמד חקלאים מקומיים שיטות מודרניות לחקלאות בת-קיימא, ולמאי להשיג מילגה ללימודי חינוך במדינה דוברת אנגלית, בעקבותיהם תוכל לחזור למיאנמר וללמד בשיטות השונות מהשיטות המיושנות הנהוגות כאן כיום.

על שפת אגם אינלה נפרדנו מהחבורה הבורמזית ועלינו על סירה ארוכה וצרה בדרכנו אל ההרפתקה הבאה.


אגם אינלה הוא ימה ארוכה וגדולה המשתרעת בין הרי מחוז שאן. מסביב לאגם התפתחה תרבות שלמה של כפרי דייגים המתגוררים בבתי כלונסאות על המיים. הבתים עשויים עץ ומתהדרים בחלונות צבעוניים, כל בית והצבע היחודי לו. לפני כל בית מזח וסירה דקה וארוכה, עליהם מתרחש חלק משמעותי מחיי המשפחה. התנועה באיזור האגם מתרחשת בסירות 'לונג בואט' ארוכות עם מנוע שלחילופין שקוע במיים או מרחף מעליהם כשהוא מתיז ענן של מיים המעניק מראה קסום לסירות החולפות הלוך ושוב. לטובת התיירים מוצבים על סירות הלונג בואט כיסאות עץ נוחים מרופדים כריות ושמיכות שבליווי מטריות להגנה מהשמש החזקה יוצרים תמונה סוריאליסטית עם מאפיינים קולוניאליסטים משעשעים. שייט בין בתי האגם הביא אותנו אל המלון המפנק לשני הלילות הקרובים - Shwe Inn Tha Floating Resort, מעבר חד מהמזרונים בHome stay  אל בקתת כלונסאות מתוקה עם אמבטיה מפנקת ומקלחת גשם פתוחה אל השמיים הכחולים.

בבוקר המחרת הבטחנו לילדים יום רגוע 'ללא הפעלות'. כמובן שלמיכה ולי ה'קוצים' לא איפשרו יום שלם בלי פעילות וכך אחרי בוקר רגוע על מרפסת הבקתה מול האגם היפיפה יצאנו שנינו לסיור בסירת לונג בואט באיזור המלון. עם חדירת התיירים לאיזור הפך האגם, כך הסתבר, למכונה תיירותית משומנת. כל משיט סירה יודע לקחת את התיירים שאיתו למגוון סדנאות בסגנון בתי המלאכה בצפון תאילנד, ביניהן סדנת אריגת משי, סדנת צורפות מתכת, ועוד, אלא שלכל סדנה טוויסט קטן המייחד אותה מול אחותה התאילנדית. כך, לסדנת אריגת המשי מתווספת אריגת ייחודית של סיבי לוטוס - סיב קשה היוצר בד נוקשה למגע ויקר מהמשי (אפשר להבין - 4000 גבעולים נדרשים לייצור צעיף אחד) ולסדנת צורפות הכסף אמנות יצירת הירח הבורמזי - מעגל כסוף המסמל את הירח המלא, סמל בודהיסטי מסורתי.

לארוחת הצהריים עצרנו במסעדת הRoyal Palace  שהומלצה לנו. ארוחת הצהריים היתה מצויינת ואנחנו החלטנו שגם הילדים צריכים להנות מהמטעמים הבורמזים (סלטים נפלאים ומעדן טופו צהוב מעולה). לפני שעזבנו את המסעדה תיאמנו עם בעלת המקום והיא הבטיחה לשלוח סירת לונג בואט שתאסוף אותנו מהמלון בשעה 7:30 בערב. רק אחרי שעזבנו את המסעדה בחזרה למלון נזכרנו שעם השקיעה, בסביבות השעה 6, משתתק האגם מתנועת סירות לחלוטין. מה חשבנו כשהזמנו סירה לשעה 7:30 לא היה ברור לנו, אבל התנחמנו בעובדה שאם בעלת המקום שיתפה איתנו פעולה הרי שכנראה הדבר מקובל.

עם ערב ירדה צינה על האגם ואנחנו יצאנו אל המיים השחורים בשעה זו כשאנחנו עטופים בצעיפים ומכורבלים במעילי פליס. לצד מזח המלון חיכתה לנו סירת לונג בואט שונה מאלו שאליהן התרגלנו - ללא כיסאות תיירים, והישיבה היתה על הקרקעית - כמעט בגובה המיים. הסירה יצאה לדרך ואנחנו מצאנו את עצמנו לבד לגמרי על האגם. מהשמיים הירח המלא זרק אור חיוור ואנחנו פילחנו את המיים בטרטור מנוע שהדהד מול הדממה שמסביב. כשיצאנו מתחום התעלה הבטוחה שלגדותיה המלון אל המשטח העצום של האגם הפתוח הרגשתי את החשש החונק. עוד אחת מהרפתקאות גורן הידועות שחייבות להגיע בכל אחד מהטיולים שלנו ובמהלכן אנחנו מתפללים לרגע שיסתיימו כדי שנוכל לצחוק ולהנות מהחוויה אליה יהפכו בדיעבד. בסוף רבע שעה ארוכה של שייט קסום הגענו אל המסעדה. בניגוד מוחלט לשעת הצהריים חיכו לנו קבוצה גדולה של אנשי צוות ואף לא סועד אחד. כמו שחשבתי, אנחנו המשוגעים היחידים שיוצאים בשעת לילה לחצות את האגם בשביל ארוחת ערב. הארוחה היתה קסומה ומצויינת. מעדן אחרי מעדן מוגש בחיוך רחב על ידי צוות גאה ששמחו כולם על ההתלהבות שבה קיבלו הילדים כל מנה. עם סיום הארוחה נפרדנו מכולם בהתרגשות וחזרנו לסירה. דקות ארוכות של שיעולי מנוע איימו להשאיר אותנו במקום עד יום המחרת, אבל בסופו של דבר המנוע התניע ואנחנו יצאנו לדרך הארוכה בחזרה למלון. אין ספק שבדיעבד היתה זו חוויה קסומה ומיוחדת שתישאר בזכרון כולנו.

בבוקר המחרת נפרדנו מהמלון החמוד ויצאנו דרומה אל האגם הקטן שמתחת לאגם אינלה. שייט ארוך בן שעתיים מלאות הביא אותנו לאגם סמקר. אגם קטן יותר עם סיפור מעניין. בבית קפה שמענו מבעל המקום כי באיזור התגורר שבט קטן שהתנגד לשלטון החונטה הצבאית. עם עלייתו לשלטון נכנס הצבא לכפרים ותושבי השבט ברחו לערים ולמדינות הסביבה. באותה תקופה הוחלט גם להקים סכר על הנהר שהציף את כל העמק בו ישבו בני השבט וכך הוטבעה עיר שלמה מתחת לפני המיים. 'אם ברצונך להתאבד, במקום רעל בוא לסמקר' היה הפתגם שרווח באותה תקופה בבורמה. כיום, עם זכיית המפלגה הדמוקרטית בבחירות חוזרים אנשי השבט לאט לאט למקום והאיזור מתחיל להתאושש. יש לציין שאת האופטימיות המלווה את הזכייה בבחירות הרגשנו שוב ושוב מכל המקומיים איתם יצא לנו לשוחח. כולם מעריצים את 'הגברת' - אונג סן סו צ'י ומספרים סיפורי נפלאות עליה ועל צניעותה. נראה שבורמה כולה שטופה היום בתחושה של אופטימיות והתקווה היא שהאופטימיות והשאיפה לשינוי לא יתבדו כפי שכבר התבדו בעבר.

בזמן שישבנו בבית הקפה חלף מולנו טור ארוך של מקומיים ומקומיות לבושים במיטב מחלצותיהם  -בגדים צבעוניים וכיסוי ראש מגולגלים בעיצובים מיוחדים. כששאלנו את בעל המקום הוא סיפר שבמקדש הסמוך מתקיים באותו יום פסטיבל הירח המלא ואנחנו כמובן הפנינו את הסירה לשם בהתלהבות.

ואכן כשהגענו הפסטיבל היה בעיצומו. קרנבל של צבעים, מטעמים, עשרות פגודות מקושטות והמוני נזירים בכל הגילאים מסתובבים ביניהן. מאיה סיפרה שבמהלך הטרק שמעה ממאי על ימי הנזירות שלה ולדבריה ימי הירח המלא היו ימי חג שבהן יכלו הנזירים והנזירות לסעוד כאוות נפשם לאורך כל היום לא רק בשתי הארוחות ב5 וב10 בבוקר. בני הכפר, כך סיפרה מאי, וכך ראינו גם אנחנו, מגיעים כולם למקדש ומפנקים את הנזירים באוכל ובמתנות. המראה המוזר בסמקר היה רובי פלסטיק שקיבלו פרחי הנזירים הקטנטנים -וכך השתוללו להם הקטנטנים בני ה7 ומעלה כשהם לבושים גלימות אדומות כתומות בודהיסטיות והם יורים זה על זה ברובי הפלסטיק. מחזה סוריאליסטי למדי...

את היום סיימנו בבית מלון בעיר הצפונית לאגם אינלה - Nyaung Shwe ומשם גם יצאנו למחרת לסיבוב אופניים. התחלנו בהקפה המומלצת מצידה המערבי של העיר, אלא שלמרות האופניים הטובים הכביש המחורר והמכוניות שדהרו לצידנו וציפצפו באזהרה בכל פעם שעברו אותנו לא העניקו את החוויה הפסטורלית לה ציפינו. כעבור שעה של רכיבה מפחידה הגענו למעיינות החמים היפים שם שמחנו לעצור לרחצה ארוכה בבריכה המפנקת. כשיצאנו מהמיים החמימים החלטנו לוותר על הצד המזרחי, העמסנו את האופניים על סירה ושטנו בחזרה אל העיר. סיימנו את החוויה בשוטטות בשוק הצבעוני המקומי ואז בארוחת צהריים מפנקת במסעדה בורמזית מעולה (Lin Htett). קארי בורמזי המוגש עם מגוון של צלחות קטנות עם מטעמים ותוספות מעניינות וצלחת מרכזית גדולה מלאה בירקות טריים ומאודים קלות. שמחנו לגלות שהמטבח הבורמזי כולל ירקות טריים רבים וסלטים חיים מצוינים שבדרך כלל חסרים לנו בטיולים באסיה.

את הלילה בילינו הפעם באוטובוס בדרך חזרה למנדליי. התכרבלנו לנו בכסאות/כורסאות המפנקות וישנו עמוקות עד ההשכמה ב4 לפנות בוקר עם ההגעה לעיר. במלון איפשרו לנו להמשיך לנמנם על הספות בלובי הכניסה ולנו נותר רק לרחם על הקבוצה הגרמנית שהגיעה אחרינו ונאלצה להסתפק בכיסאות חדר האוכל לאותה מטרה...

בבוקר חיכה לנו נהג המונית שהכרנו בביקור הראשון במנדליי. סבלני וחייכן הוא לקח אותנו לסיור באזור המקדשים המקיפים את העיר מנדליי. את היום פתחנו במצעד הנזירים המפורסם במנזר שבאמרפורה. טור ארוך של עשרות נזירים (אלף לפי הספרים, נראה שקצת פחות, עם כי לא ספרנו) הצועדים בזה אחר זה לארוחת הבוקר. המראה אמנם מרהיב אלא שהטור הארוך מוקף בכמות כפולה של תיירים עם עדשות מצלמה מתקתקות שמעניקות לכל האירוע נופך תיירותי להפליא. את אותה תחושה נקבל בסוף היום כשנגיע לגשר אובין המפורסם ונמצא אותו עמוס לעייפה בתיירים ומצלמות מתקתקות.

מטקס הנזירים יצאנו אל גבעות סגאינג (Sagaing Hills) מצבור עצום של פגודות וסטופות המפוזרות בין הגבעות הירוקות, מדהדות למרחקים בקולות תפילה בודהיסטית מונוטונית.

את היום סיימנו, כאמור, מול גשר אובין המרשים. גשר העץ הארוך היה עמוס בכמות גדולה כל כך של תיירים שאיימה להפיל אותו ואנחנו בחרנו לצפות בשקיעה מהצד, כשאנחנו נהנים מרחוק מהמראה הפסטורלי.


את היום הרוחני סיכמנו עם שאלות רבות שלא מצאנו להן מענה. מה המשמעות האמיתית של חיי הנזירות עבור הילדים שבמקדשים הרבים הפזורים במיאנמר? האם יש בהם את הרוחניות שאנו משייכים להם או שהם מהווים מעין בית ספר לילדים ממשפחות מעוטות יכולת? מי הם הנזירים עצמם ומה מידת הרוחניות שלהם? ראינו רבים מהם מסתובבים עם טלפונים חדישים, ממששים סחורה בחנויות התיירים, קונים... לא ברור לגמרי מה משמעות תפקידם וחייהם במנזר. ומעל הכל מרחפת שאלת התקציבים הבלתי הגיוניים הזורמים לניהול חיי הדת במדינה הענייה. כמות הפגודות והסטופות אותה ראינו בכל עיר וכפר בלתי נתפסת. כל אחת מפוארת ומלאת פסלים וזהב ומעלה שאלות לגבי העלויות של הקמתה ותיפעולה. בעודנו מבוססים באבק הרב שברחובות נעדרי התשתיות המינימאליות יכולנו רק לדמיין מה היה קורה אם מעט מהתקציבים האלה היה מופנה לטובת סלילת כבישים, מדרכות או אפילו רק פינוי אשפה וניקוי רחובות סדיר.

היום האחרון לטיול הגיע. בדרך לשדה התעופה סיכמנו את התרשמותנו מהמדינה ומהעם המיוחד. מינמאר קיבלה אותנו בחיוך רחב ולבבי. התושבים המקומיים לבביים ונכונים לעזור בכל דרך אפשרית. נראה שהמדינה עומדת בימים אלה בפני שינוי אמיתי ומבורך. בני הדור הצעיר שהכרנו מלאי תקווה ורצון להשתתף בהובלת השינוי ואנחנו מחכים כבר לחזור שוב ולראות לאן ייקח אותם השינוי המובטח.

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.